הדרך לעצמי והמורה הרוחני

לפני שבועיים חזרתי מריטריט ויפאסנה משמעותי מאוד שפתח את עיניי לדברים נוספים בדרך, כאלו שהיו בי אך לא ידעתי לזהות את חשיבותם.

לפעמים כחלק מההאחזות הבלתי נמנעת, עולה התמקדות, תשומת לב באספקטים מסוימים, גם לשם העמקה והתקדמות בדרך.

תהליך עדין מאוד שלא תמיד ניתן להצביע עליו בזמן שהוא מתרחש, ושמתחזק עוד מאותם ביטויים שמהם אנחנו מנסים להשתחרר, הוא הקו הדק בין המאמץ המיטיב לבין החופש והאמונה שאנחנו נותנים בדרך החיים ובחוכמה שבכוונה - למשל כמו חיפוש אקטיבי ואובססיבי אחרי מורה.

היום זכיתי לפגוש את המורה הכי קרוב שאפשר לדאלי לאמה, ואולי מהגדולים בין זמננו, מורה לטנטרה בודהיסטית לאמה גלן - תלמידו הישיר של הדאלי לאמה וזאת, בהמשך לפגישתי עם סטיבן פולדר, אחד המורים הגדולים בארץ ובעולם והמייסד של מרכז תובנה.

לא ידעתי את מי אני הולך לפגוש, וזה אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בתקופה האחרונה והוא; שחרור האחזות בעיצוב הדרך והשליטה בה.

הגברת המודעות לתשומת הלב שלי ולאן היא מופנת.

והדרך האותנטית היומיומית, מעבר לספרים, מעבר לאידאות, זו שאני פוגש מול אנשים ומול עצמי במקומות האפלים ביותר.

בסוף, רק שמה, בבוץ, בסדקים של השריון (החשוב!) ובמקומות האפלים ביותר שבי, טמון הפוטנציאל של בקיעת החוכמה המחכה לרכות הלב האוהב.